1 . זוהי בקשה לתיקון כתב תובענה שהוגש ע"י המבקשים נגד המשיבים. המשיבים מתנגדים לבקשה.
2. המבקשים הם צאצאיה של המנוחה מחבובה בת מוחמד חוסין אפנדי חלידי ז"ל, והנהנים של הקדש מוסלמי, אשר יצרה המנוחה בשנת 1860, אשר נרשם בפני בית הדין השרעי בירושלים.
לטענת המבקשים, כלל ההקדש המקורי בתים ונכסי מקרקעין רבים בתחומי ירושלים. אף שהם זכאים ליהנות מפירות נכסי ההקדש, לרבות זכויות מגורים והשכרת משנה, אין הם מקבלים מן המשיב מס' 1 (להלן: "המשיב"), הנאמן על נכסי ההקדש, המטפל בנכסיו באמצעות המשיב מס' 2, כל חלק בפירותיו, ואף אינם מקבלים דיווחים שוטפים על היקף הנכסים והכנסותיהם. בעקבות תובענה קודמת שהוגשה ע"י המבקשים, חויבו המשיבים, על פי הסכמתם (ומבלי להידרש לסוגיית סמכותו העניינית של בית המשפט לדון בתובענה), למסור למבקשים דיווח על היקף ההקדש, אולם לטענת המבקשים, הפרטים שנמסרו להם הינם דלים ואינם מספקים. המבקשים טענו עוד בתובענתם כי מינויו של המשיב כנאמן על נכסי ההקדש הוא בלתי חוקי וחסר תוקף. עוד הוסיפו וטענו כי נכסי ההקדש מוזנחים ומתפוררים, וחלקם אף "נעלמו" ברבות השנים, וכי המשיבים מסרבים ליתן להם את חלקם בנכסים ופירותיהם. לפיכך עתרו למתן פסק דין המורה כי מינויים של המשיבים בטל, והמחייב את המשיבים ליתן פירוט של כל נכסי ההקדש, של הכנסות והוצאות ההקדש מעת כניסתם לתפקידם, של פרטי היורשים והנהנים מפירות ההקדש, ואף לחייבם להעביר לכל אחד מהמבקשים את המגיע לו מנכסי ההקדש.
3. המשיבים הגישו בקשה לסילוק התובענה על הסף בהעדר סמכות עניינית של בית משפט זה לדון בה. על פי הנטען בבקשה, עוסקת התובענה בניהולו הפנימי של הקדש מוסלמי פרטי אשר נוצר ע"י המקדישה בשנת 1860 (לפי הלוח הגריגוריאני). לפיכך, ועל פי הוראת סימן 52 לדבר המלך במועצה, הסמכות הייחודית לדון בה נתונה לבית הדין השרעי.
4. בעקבות בקשת המשיבים, עתרו המבקשים לתיקון כתב התובענה על מנת שזו תיכנס לדלת אמותיו של בית משפט זה. בתובענתם המתוקנת הם טוענים כי במשך עשרות בשנים, לא קיבלו המבקשים כל פירות מן ההקדש, ואף לא דו"ח על הכנסותיו. מרשימת נכסי ההקדש שהועברה להם ע"י המשיב עולה, לטענתם, כי המשיב מעלים במתכוון חלק משמעותי מן הרכוש, ועושה כל שביכולתו על מנת לחסל את ההקדש ולפגוע בו. מן הרשימה "נעלמו" כל נכסי המקרקעין הפנויים שבהקדש, ומספר רב של חנויות, כמפורט בס' 11-12 לבקשה. עוד הם טוענים כי כספים שהגיעו להקדש, לא חולקו לנהנים וכי חלוקת פירות ההקדש משקפת השתלטות של הנאמנים על ההקדש. על בסיס טענות אלה, עותרים המבקשים לסעדים הבאים: להורות למשיבים ליתן דו"ח מלא, על בסיס שנתי, על כל הכנסה והוצאה שהייתה להקדש ב-15 השנים האחרונות, ליתן למבקשים את פרטי הנהנים מן ההקדש, כתובותיהם ושיעור חלקם בפירות ההקדש, ליתן פרטים ביחס לכל נכסי המקרקעין שבהקדש, לחייב את המשיב לתבוע פיצויי הפקעה בגין מקרקעין שהופקעו, ולבטל את מינויו של המשיב כנאמן ולצוות על מינויו של נאמן אחר.
לבקשה לתיקון כתב התובענה צורף תצהיר של חליל חאלדי, הטוען להיות אפוטרופסו של המבקש מס' 5, אשר צורף כבעל דין אך בתובענה המתוקנת.
בדיון שנתקיים ביום 19.4.07, הצהירו המבקשים כי ככל שבית המשפט לא ייעתר לבקשת התיקון, הם מסכימים למחיקת התובענה.
5. המשיבים מתנגדים לתיקון כתב התובענה. לטענתם, אין עוד מחלוקת כי התובענה המקורית אינה בתחום סמכותו העניינית של בית המשפט, וזאת מאחר שהסעדים שנתבעו בה נוגעים כולם לניהולו הפנימי של ההקדש. השוואת הסעדים בתובענה המקורית לזו המתוקנת מעלה כי מדובר באותם סעדים ממש, למעט שינויי נוסח קלים, אשר כולם כקודמיהם, מצויים בתחום "ניהולו הפנימי של הווקף". התובענה המתוקנת איננה מרפאה, אפוא, לטענתם, את הפגם בו לוקה התובענה המקורית, ולפיכך יש לדחות את הבקשה, ולהורות על דחיית התובענה מחמת העדר סמכות עניינית לדון בה.
6. בתגובתם לתגובת המשיבים נסמכים המבקשים על פסק הדין בעניין עמותת בני המוטרנות (ע"א 5444/95עמותת בני מוטרנות הגליל נ' הארכיבישוף מקסימוס סלום, פ"ד נא(4) 811 (1997)), וטוענים כי מקום בו נטען, והוכח, כי הנאמן מבצע פעולות הפוגעות בהקדש במגמה לחסלו, תוך הפרת חובתו כנאמן, תהא הסמכות לדון בתביעה נתונה לבית המשפט האזרחי.
7. אין, למעשה, חולק, כי הוראות חוק הנאמנות, תשל"ט-1979, אינן חלות על הקדש דתי שנוסד טרם כניסתו לתוקף של החוק. על הקדש כזה חל הדין אשר היה קיים בטרם חקיקת חוק הנאמנות, קרי: הוראת סימן 52 לדבר המלך במועצה על ארץ ישראל, 1922, הקובעת כדלהלן:
"לבתי-הדין המוסלמיים הדתיים יהא שיפוט-יחיד בעניני המצב האישי של מוסלמים שהם נתינים ישראליים...
כמו כן יהא להם, בהתחשב עם הוראות כל פקודה או הצו מיום 20 בדצמבר,1921, המכונן מועצה עליונה לענינים המוסלמים הדתיים או כל ציוויים או פקודות המתקנים אותה, שיפוט יחיד בענינים של יצירת ווקף או ההנהלה הפנימית של ווקף שנוצר לטובתם של מוסלמים בפני בית דין מוסלמי דתי."
הוראה זו, כמו גם הוראות ס' 53 ו-54 לדבר המלך, שעניינם בבתי דין של יהודים ונוצרים, מקנה לבתי הדין הדתיים סמכות שיפוט ייחודית לגבי בני דתם, בכל הנוגע ליצירתו ולהנהלתו הפנימית של הקדש דתי, שנוסד לפני אותו בית דין דתי, בהתאם לדין הדתי, לפני תחילת חוק הנאמנות. רק לגבי הקדש דתי שנוצר בפני בית דין דתי על פי הדין הדתי לאחרכניסתו לתוקף של חוק הנאמנות יחולו הוראות חוק הנאמנות (ע"א 5407/91 אגודת ישיבת מדרש פורת יוסף נ' שאולוף, פ"ד מז(3) 265 (1993), ע"א 11593/05 היועץ המשפט לממשלה נ' הקדש העדה הספרדית בעיה"ק צפת ומירון,ניתן ביום 17.10.06).
בענייננו, כאמור, אין חולק כי ההקדש נשוא הדיון אכן נוצר לפי הדין הדתי, לטובתם של מוסלמים, בפני בית דין מוסלמי דתי, לפני כניסתו לתוקף של חוק הנאמנות. הסוגיה היחידה שבמחלוקת היא, אם כן, האם הסעדים הנתבעים בתובענה נוגעים ליצירתו ולהנהלתו הפנימית של ההקדש אם לאו.
אף אין עוד חולק, כי הסעדים שנתבעו בתובענה המקורית באים בגדרו של "ניהול פנימי" של הקדש. הדבר עולה, הן מן הבקשה לתיקון כתב התובענה והן מהסכמתו של ב"כ המבקשים למחיקת התובענה על הסף ככל שלא יותר תיקונה. השאלה היא, אפוא, האם העילות והסעדים, כפי שתוקנו על ידי המבקשים, מוציאים את התובענה מגדרי ה"ניהול הפנימי" ומכניסים אותה לתחום סמכותו של בית משפט זה.
8. ש. כרם, בספרו חוק הנאמנות, התשל"ט-1979, מגדיר "ניהול פנימי" של הקדש כדלהלן:
"ניהול פנימי של הקדש כולל מתן הוראות לביצועו היעיל של ההקדש, מינוי נאמנים, פיטורי נאמנים, מתן הוראות לנאמנים מפוטרים להעביר את כלל הנכסים, ספרי החשבונות ויתר המסמכים שברשותם אל נאמנים חדשים שמונו, מתן הוראות לנאמנים בדבר ניהול חשבונות, השקעת כספים, דרכי רכישתם של נכסים ומימושם. חלוקת הנכסים או טובות ההנאה לנהנים או למטרות אחרות.